טליה

[רנית]

טליה

בפעם הראשונה שג'רמי, החבר שלי, הזמין אותי לבקר בבית הוריו נלחצתי. זה מלחיץ לפגוש את משפחתו של החבר, במיוחד אם יש כוונות רציניות לגביו...
אני זוכרת את הדרך שעשינו ברכבת מתל אביב לחיפה, ככל שהתקרבנו לחיפה גברו החששות ובכל תחנה עברה בי המחשבה אולי לרדת ולסגת מכל הרעיון.
החששות נגדעו באחת עם חיוכה המזמין, הלבבי, החברי, ומלא החיים של אחותו הקטנה, טליה. היא קיבלה אותי בחום טבעי, בזרועות פתוחות, והרגשתי מיד שמצאתי לי חברה. ליד טליה יכולתי להרשות לעצמי להתנהג בטבעיות, כבר בביקורי הראשון בבית משפחת היימן.
שעות רבות ביליתי עם טליה. פעמים רבות ישבנו שתינו בחדרה, לעתים עזרתי לה בהכנת השיעורים, לעיתים ריכלנו, היא אהבה להתייעץ על בגדים, על איפור. "מה עדיף ללבוש, זה או זה?" "זה הולך עם זה?" "הנעליים האלו מתאימות לחצאית?" אלו היו שאלות קבועות עליהן הייתי צריכה להשיב. והרבה צחקנו יחד. כי טליה אהבה לצחוק.
לטליה היה חשוב מאוד להכיר לעומק את החברה של ג'רמי. החל מהפרטים החיצוניים "מה, ג'רמי יוצא עם מישהי שלובשת מכנסיים?" (שמעתי אותה לוחשת) ועד להיכרות עמוקה איתי ועם בני משפחתי. עד מהרה אחיותיי וגם אמי הפכו לחברות של טליה. בית הוריי היה לה בית, והיא יצרה יחסים מדהימים עם כל בני משפחתי. אך טליה לא הסתפקה רק במשפחתי המצומצמת – היא ניהלה שיחות ארוכות עם בני דודיי, היא היתה יוצאת לבלות עם אחותו של גיסי (!) כזאת היתה טליה. היא אהבה מאוד אנשים. היא אהבה ליצור קשרי חברות וחברים אהבו את קרבתה. בטבעיותה האנרגטית הסוחפת, בצחוקה המזמין, בהתעניינות כנה מכל הלב היא היתה מושכת אליה חברים חדשים.
כשהודענו על אירוסנו היא לא ידעה את נפשה משמחה. היא צחקה, צעקה, השתוללה וכמובן לא שכחה לשאול: "הודעתם לי ראשונה?", "למי הודעתם קודם, למיה או לי?" (לה. הודענו לה ראשונה. ידענו שזה חשוב לה...)
טליה אהבה אירועים משפחתיים. היא אהבה שמחות משפחתיות. היא מאוד אהבה חתונות משפחתיות. אני עדיין יכולה לראות אותה שמחה, שרה, רוקדת ומשתוללת בחתונה שלנו. אני בטוחה שכל מי שהיה שם זוכר.
כשכפיר נולד, ושנתיים אח"כ שניר, טליה עשתה ימים ולילות בבית החולים. "להביא לך משהו?", "את צריכה משהו?", "מה אפשר להביא לך?" היא לא היתה מפסיקה לשאול. והיא אכן הביאה לי. והביאה לי. היא הפציצה אותי בעיתוני "לאשה", קרמים, שפתונים (עד היום אני עדיין משתמשת בהם מרוב שהביאה ברוחב לב), והמון, המון, המון, המון מתנות לילדים.
היא לא פספסה אף ארוע שהיה קשור בילדים. אפילו ליום ההולדת של כפיר בגן במודיעין, היא טרחה והגיעה מחיפה.
אחותו הקטנה של בעלי חסרה לי מאוד. בבית משפחת היימן בחיפה אין מי ששומר את כל עיתוני "לאשה" במיוחד עבור הכלות שבאות לשבתות. אין מי, שבלי לשאול, מוריד בכח את המשענת ומעלה את הרגלית של כורסת הטלויזיה כשאני מתיישבת עליה. אין מי שמביא לי שמיכה מלמעלה, סתם, כי זה "יותר כיף עם שמיכה". אין מי שמגבה בכוונה את המנהגים "הישראליים" שלי בשולחן האוכל הבריטי (כמה סיפורים יש לי על זה...)
טליה, חגיגת ימי ההולדת של הילדים היתה לנו מאוד קשה השנה. לחגוג את ימי ההולדת שלהם בלעדייך? איך זה ייתכן? את תמיד היית שם. והיית מאוד רוצה להיות גם הפעם, אילו רק יכולת.
כפיר שואל עליך המון. הוא רוצה לדעת הכל. הוא לא ישכח אותך לעולם, טליה. קנית לו כ"כ הרבה מתנות שנשארו לו מזכרות לכל החיים. הוא עדיין חופף ראש ב"שמפו של טליה" שהוא כ"כ אוהב. כן, זה נגמר כבר כמה פעמים, אבל אנחנו תמיד מקפידים לקנות לו את אותו ה"שמפו של טליה".
שניר הרויח אותך פחות משנה וחצי. אבל אנחנו נספר לו מה הוא הפסיד.
.
נוחי לך בשלום, טליה. אילו רק יכולנו להשיב לך את כל האהבה שהרעפת עלינו ועל אחייניך האהובים עליך כל כך.

רנית בודאי-היימן

[הילה]

כתבת דברים כל כך חיים, אמיתיים ואנושיים הגעגועים והכאב צפים ועולים חזק ובעיקר חוסר היכולת להאמין שזה נכון, שזה באמת קרה, שטליה באמת איננה עוד איתנו - כל כך כואב